אתמול בלילה השתתף בדיון מעניין שהוצג על ידי לפנה"ס Sietar על ההיבטים התרבותיים של אירועים כגון אירוח אולימפיאדה, אולימפיאדת נכים, ומשחקי חבר עמים בריטיים. , תלוי אם אנחנו מדברים על התהליך של לשים על המשחקים — או התוצאה המיועדת של המשחקים.

כאשר דנים בתהליך שדברנו עוד על הבדלים תרבותיים - כיצד האורינטציה התרבותית של צוות עובד במשחקים יכולה להשפיע על אופן העבודה נעשית, כדוגמה. כאשר דנים בתוצאות, דברנו יותר על קשר תרבותי – איך להביא אנשים יחד יוצר רוח של אחידות שמדברת אל מהותו של האירוע. בעוד נושאי השיחה האלה יכולים להיראות כמעט סותרים כאשר צפו בנפרד, יחד הם מייצגים את השלם הגדול יותר שתקשורת בין תרבויות נראית לגלם.

That discussion led me to think about Multiculturalism at 40 ומה שאני מבקש מאנשים לעשות: לכתוב על חוויה אישית של התבוננות הבדל תרבותי בחיי היומיום שלהם. , I’ve occasionally had the feeling that multiculturalism in Canada is on that list of topics that people feel they “shouldn’t” talk about. אני גם מודה שהייתי לי רגעים שבם את הרעיון של התמקדות בהבדלים שגרם לי להרגיש לא נוח לי. מה גורם לנו עצבים?

אם אני חוזר לערב עם Sietar לפנה"ס, יש משהו בדואליות של אותה השיחה שחשובה להבין. , and being in the world is one way to foster greater connection.  Perhaps in our everyday lives, אף, אנו חוששים כי תהליך הבדלים דנים לא להיראות כמי שתומך תוצאה של הבנה גדולה יותר - או שנותקו מזה.  If we can find more ways to keep  the discussion process and that intended outcome framed together perhaps we’ll grow more confident about the conversation as a whole. ומהסיפורים שהוגשו לפרויקט זה עד כה אני יכול לראות שיש מגוון כזה של חוויה אנושית כדי להיחקר שהוא צורות שונות מתחשבת, מדהים, שמח, מאתגר, משעשע ומעורר השראה.