היום אני הוספתי סיפור משלי לאתר הזה שהיה על אי ודאות – חוסר ודאות בין תרבותי. הייתי יכול לכתוב כל מספר הסיפורים בנושא זה, אחד פורסם היא פשוט אחד שעולה על הדעת כדוגמה האחרונה. אני דור ראשון בקנדה – ההורים והאבות שלי הם בריטי – כך שנדמה לך רגעים של חוסר ודאות תרבותי לא יקרו לי בקנדה.

לא נכון – ואני מנחש שהסנטימנט קיצוצי ימין על פני כל הממדים התרבותיים שאפשר למצוא בארץ הזאת. זה לא משנה אם יש לך הגיע לאחרונה בקנדה, אם אתה האבוריג'ינים, לדבר צרפתית או אנגלית כשפה הראשונה שלך, גר כאן חמש שנים או כל החיים שלך, היה לך רגע שבו נתקלת היבט כלשהו של תרבות אחרת – או משלך – ומצאת את עצמך תוהה על זה. אולי, כמו שעשיתי, מצאתי את עצמך תוהה מה שאתה צריך לעשות.

מן המדגם הקטן של החוויה לכל החיים שלי משל, אני מכיר את הרגעים האלה יהפכו לסיפורים שיכולים להיות מאיר עיניים, קשה, humourous, מעורר השראה. שהם יכולים נראים קטנים במשמעות – או באמת גדול. אני לא אומר את, כי את החוויה היא את אותו הדבר עבור את כל מאיתנו – חוסר הוודאות מרגישה שונה, הוא מרתיע יותר, כאשר את כל מה וכולם סביבך מרגישים לא מוכר. למרות זאת, יש משהו משותף לשם, משהו משותף ואני חושב שזה חשוב לתקשר את הסיפורים האלה משום הבנה שכולנו יש רגעים שבם אנו ניצבים בפני חוסר ודאות, ללא קשר לרקע תרבותי, הוא משווה גדול. שיתוף מה יוצא מהרגעים האלה יכולים להיות מוטיבציה להיכנס לצומת תרבותיים אלה לעתים קרובות יותר, ועכשיו אנחנו יודעים שסיכוי הם – אנחנו לא לבד.

מקווה שאני לא לבד אחרי הכל, ויש לך סיפור בעניין זה שאתה רוצה לשתף – אני אשמח לשמוע את זה ואני מנחש שהרבה אנשים אחרים היה יותר מדי. לחץ כאן כדי לקרוא את הסיפור שפורסמתי,

אעבור על סטיקר בשכונה שלי לפני כמה הימים שגרמו לי לחשוב על הפרויקט הזה – את הסיפורים שאני שומע בשיחות, וסיפורים שכבר נכנסו לאתר.

“אל תאמינו לכל מה שאתה חושב.” חכם. למעני, משפט פשוט באלגנטיות מפריד בין שני תהליכי חשיבה שאנחנו לוקחים לעתים קרובות כל כך כאחד באותו. הוא מזהה שפיצול השני הקטן ביותר בין כאשר אנו רואים או להגיב למשהו בדרך מסוימת – וכאשר הנורמות התרבותיות שלנו לבעוט בלאשר לנו שזו הדרך היחידה "לראות’ או להגיב עליו.

כמה סיפורים סביב אירועים בכיתות הלימוד הגיע במיוחד על הדעת. באחד, אני מקשיב לקבוצה של תלמידים גבוהים שהשיגו,, גדל כפי שהם בתרבות אינדיבידואליסטית מוכוונת, אוורור התסכול שלהם עם דרך שמורה מתרבות קולקטיביסטית יותר היה מורה להם. בדרך שרק בני נוער יכולים, התלמידים היו מתארים התנהגות שנראה לחלוטין בלתי מוסבר אליהם. עד כדי כך שכשאני בא לידי ביטוי בשיחה, מצאתי את עצמי תוהה אם לפחות חלק מפער האיכות הנתפסת נבע משני כיוונים שונים ללמידה, התנגשות בכיתה אחת. האתגר הוא שאם המורה והתלמידים לא צריכים דרך לראות אפשרות כי – השלב מוגדר להרבה אי הבנה ותסכול הדדיים.

אז בחזרה לסטיקר – מה אם יש דרך להקפיא את הרגע הזה בזמן – לפני המוח שלנו אומר לנו משהו שהוא נכון או לא נכון, כך שאנחנו יכולים פשוט לרשום “אחר” או “לא צפוי” ולחקור אותו ביחד? זה גם מה שאני שומע בחלק מהסיפורים ששיתפת – המימוש של להיות בדיוק באותו רגע ועוצר כדי לשאול את עצמך או אחד לשני – מה בקשר לזה?

אם הודעה זו מנחה את סיפור בשבילך, אני מקווה שתוכל לשתף אותו!