המשפחה שלי הגיעה לקנדה ממזרח אירופה במפנה המאה ה -19 והתיישבה בערבות בו גדלה. בשנת 1970′ים ל -1980′שלי גר ביישוב קטן באזורים הכפרית של קולומביה הבריטית. אני היה חלק מחוגים רבים יש בו הצטלב חברתי ופוליטית. חוגים אלה כללו נשים מכל הרקע – אלה שהמשפחות חיו בעמק לדורות, ואלה שהגיעו רק לאחרונה על מנת להפוך את עמק ביתם. היו שם אנשים ששורשיהם היו קנדי, האמריקאי, אירופי, בריטי, מזרח הודו, סיני עד כמה שם. אבל המעגלים שלי לא כללו אף אחת מהנשים שהיו האבוריג'ינים תושביו המקוריים של העמק והיה שבט חזק שעדיין עשה את זה בבית שלהם.
בשלב זה רבים מאיתנו מודעים לכך שהפכו את הנושא של אלימות נגד נשים וילדים היה נפוץ בעמק. דיברנו, אנחנו, היו לנו קפה, ישבנו במטבחו של זה, סיפר את הסיפורים שלנו ודנו במה שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לאלה שנפלו קורבן לאיום זה. לזכור…זה היה בעיירה קטנה. ודבר מדהים שקרה! הטלפונים במטבחים שלנו התחילו לצלצל. נשים שנזקקו לעזרה היו להגיע אל מעבר לגבולות התירו בעבר, יצירת קשר, אומר לנו הסיפורים שלהם, מבקש עזרה. ועוד דבר מדהים – רבים מהנשים הללו היו מהקהילה האבוריג'ינית.
זו הייתה הזדמנות לכל מניה ולכל כך הרבה ללמוד על התרבויות של זה. ברור ששום דבר שעשינו לא יכול היה להתקדם ללא נשים משני האבוריג'ינים והקהילות שאינן אבוריג'ינים להיות חלק מהצוות ובונים משהו יחד. וכן נשים מכל התרבויות התחילו לדבר, כדי לענות, כדי לשתות קפה, לשבת במטבחים של אחרים. ואנחנו סיפר את הסיפורים שלנו. והקשבנו לסיפורים של נשים אחרות. וכולם למדו על כמות עצומה “האחרים”.
ובהדרגה בנינו את מרכז שהיה זמין 24 שעות ביום לנשים וילדים שנזקקו לעזרה. לצוות של מרכז זה, צוותי של שתי נשים היו תמיד בכוננות וזמינה במקרי חירום. כל אחד מהצוותות הללו מורכבים מהאבוריג'ינים ואישה שאינם האבוריג'ינים. אנחנו הבנו שזה לא יכול להצליח בכל דרך אחרת. התרבויות שלנו היו צריכות לעבוד יחד כדי להפוך את העיירה הקטנה שלנו למקום בטוח יותר עבור כל.
- ויקי בלפנה"ס